אדרבה

מעטים המה שהחירות נשמתם, הרוב תורתם אינה מקדמתם מעבר ליראה בסיסית המונעת מעבירות, שבויים בידי ההגדרה, חסרי בחירה – אבודי חירות. כמה אנשים זכו שלתורתם יש בשורה עבורם, כמה זכו לפגוש ת’’ח שישפיע להם חירות.

ישנם רגעים שבהם זה לא שאם אני אתפלל אז יהיה יותר טוב, זה לא שאם אני ‘אדבר פשוט’ אל הקב”ה אז הכל יתחבר פתאום. באותם הרגעים ברור מעל לכל בהירות שאין כאן אפשרות לשום דו שיח כי הקב”ה איננו כאן בשבילי. גם אם אני אתפלל הכי חזק והכי בכוונה והכי אבכה, הוא לא כאן בשבילי.

הקמתה של ישיבת וולוזי’ן בשנת תקס”ב (1802), היא מן הצמתים המכריעים ביותר בעמנו בדורות האחרונים. וולוזי’ן היא אמם-זְקנתם של רוב הישיבות הקיימות כיום.

המחאה החברתית היתה יכולה לעבור אצלי בשקט רב, שהרי אמון אנכי בחינוך האומר כי כל זה אינו נוגע לנו: “הם (החילונים) בשלהם ואנחנו בשלנו”. אלא שחברים ‘מציקים’ החלו לשלוח תשדורות וטענו, שהדבר נוגע לנו, והאם הגישה שלא לשתף כל פעולה בכל העניינים, אפילו שהדבר נוגע בבעיות משותפות – אנושיות נכונה? והאם ‘אדרבה’ לא צריך להיכנס לעסק.